הסיפור שלי

הייתי הילד שציור על המחברת היה יותר חשוב לו משיעורי בית. קומיקסים בשולי הדפים, טושים בכל כיס, קירות החדר מלאים בשרבוטים. אמא שלי ויתרה על הקירות מזמן.

ואז הכל השתנה. במקום בית ספר לאמנות הלכתי לבית מדרש. עשר שנים. גמרא, הלכה, שקט. ישבתי מול דפים עתיקים, שורות של טקסט שחור על לבן - ובראש שלי ציירתי ביניהם.

יום אחד פתחתי עיתון וראיתי מודעה קטנה: "טוב ויפה - בית מדרש לאמנות ולעיצוב." לקחתי מפתחות ונסעתי לירושלים. לא חשבתי פעמיים.

מרתף בתלפיות. שלושה תלמידים במחזור הראשון. היינו קבוצה קטנה שלא ידעה בדיוק מה היא מחפשת, אבל ידעה שהיא חייבת לחפש.

ביום עבדתי, בלילה עיצבתי. עימודים, אתרים, איורים, לוגואים. שותפויות שהתפרקו, קבצים שנמחקו, לקוחות שנעלמו. באמצע כל הבלאגן הזה הבנתי שיש דבר אחד שאני לא מוכן לוותר עליו - ליצור.

הקורונה הגיעה והעולם נעצר. החלטתי שזה הרגע. עזבתי את ההוראה, קניתי שולחן מתקפל, שכרתי פינה בחדר - ופתחתי סטודיו. רציתי לעשות דבר אחד: לעזור לאנשים להראות מי הם באמת, דרך עיצוב.

ואז - שביעי באוקטובר. טלפון. מילואים. עוד פעם ועוד פעם. כמעט 300 ימים. כל פעם חוזר מותש ומתחיל מאפס. כל פעם שואל את עצמי למה אני ממשיך.

"כי אין לי ברירה אחרת. זה מה שאני."

היום אני עובד עם בעלי עסקים שרוצים משהו אמיתי - לא עוד לוגו יפה, אלא מותג שמרגיש להם. שיסתכלו על הכרטיס ביקור, על האתר, על האינסטגרם - ויגידו:

"זה אני."

אם הגעת עד לפה, כנראה שמשהו פה דיבר אליך. אז בוא נדבר.